יונדב נולד ביום ששי בבוקר, כ"א באייר, תשמ"ט.

הברית התקיימה בכ"ח באייר – יום שחרור ירושלים. הוא נקרא יונדב חיים ע"ש סבא רבה שלו – חיים יהושע מרדכי – הסבא שייסד את לימוד המשנה היומית וההלכה היומית בארה"ב, בשנים תשכ"ט-תשל"ח. (חיים – גם השם הראשון שלו, וגם ראשי התיבות של שמו המלא). יונדב היה רגיל לסיים ש"ס משנה בחודש, לפי קצב של ח"י פרקים ליום; האהבה למשנה עברה אצלו כנראה בגנים. בליל הרצח, שהיה בסוף חודש אדר, הסימניות של המשנה היו בדף האחרון של הש"ס. 

יונדב היה תינוק שובב ושמח. כשלמד ללכת – הוא לא הלך כאחד האדם. הוא היה קופץ או רץ לכל מקום. (בדרך כלל יחף).

גם כשגדל קצת, הוא נשאר מאד שובב. (סבתא שלו אפילו קנתה לו חולצה עם הכיתוב  "יונדב השובב"). הוא היה מסתובב בבית בשקט, מרוקן מגירות, מרוקן בקבוקי שמפו, מרוקן מדפים וכו' וכו'. והכל בשקט בלי לעורר חשד. אחד השכנים ששמר עליו פעם העיר לנו, שכדי לשמור על יונדב, לא מספיק להיות איתו באותו חדר, צריך להיות איתו על אותה בלטה. דברים שהיינו מתגאים בהם, ש"ילדים שלנו לא יעשו דברים כאלו…" הוא היה עושה. (הוא לימד אותנו  קצת ענווה).

     מגיל מאד צעיר הבחנו שכשמו כן הוא – נדיב לב. הוא תמיד אהב לתת לאחרים. לגן הוא היה מביא "גרוטאות". הוא היה מתחלק  בדברים שלו עם החברים. פעם, ביום הולדת של סבא שלו, הוא הביא לו, בשמחה עצומה, מטבע של חצי שקל. (זה היה סכום נכבד בשבילו.) הגננת כוכבה קלעה במדויק בכׂתבה עליו בסוף השנה: "יונדב חברותי מאד…אהוב על חבריו, טוב לעצמו ולחברה…ילד רגיש, שמח וטוב לב."

     גם הסקרנות  והחכמה שלו התגלו בגיל מוקדם. ברגע שידע לקרוא, הוא התחיל לקרוא אנציקלופדיות, ולזכור הכל…

   יונדב למד בב"ס בכוכב השחר בכיתות א'- ו'. בשנות היסודי היו לו עליות ומורדות, אבל ב"ה  הוא עבר אותן. (בעזרת הרבה תפילות, עזרה ממורים ושאר אנשי הצוות כולל המנקה, שהיה מעסיק אותו ומשוחח איתו תוך כדי העבודה.) 

   בחטיבת הביניים יונדב למד בת"ת במכמש, שם לומדים בשיטת ברקאי, המתבססת על הרבה שינון וחזרות. בתקופה זו הוא התחיל ללמוד תנ"ך ומשניות באינטנסיביות. 

הוא היה מסוג התלמידים  ש"מרגיזים" מורים. לא היו לו שום הרגלי למידה. הוא פשוט הקשיב בשיעורים וזכר הכול. הוא בקושי למד למבחנים, ובכל זאת תמיד הצליח. (אם היה מבחן קשה במיוחד- יונדב למד בנסיעה למכמש, שנמשכה כעשרים דקות.) 

   אחרי החטיבה הגיעו ימים של ישל"צ, עליהם אמר יונדב במסיבת הסיום של הישיבה: "אלו היו ארבע השנים הטובות ביותר בחיי". שם הוא מצא את חברי הנפש שלו שבעיקר בגללם כל כך אהב את ישל"צ.

  בשנה הראשונה בישיבה הוא לימד את עצמו לנגן בחלילית, שאחר כך הפכה להיות חלק ממנו, קשורה עליו בסרט כתום.

     בישיבה הוא עבד על המידות שלו. למשל, בתור ילד הוא היה יכול לכעוס על מישהו, ולשמור טינה במשך הרבה זמן. (אפילו שנים). היו לנו הרבה שיחות איתו בנושא הזה. במשך  הזמן בישיבה, הוא התגבר לגמרי על מידת הכעס. חברים מעידים שלא ראו אותו מעולם כועס על מישהו, גם כשהייתה לו סיבה טובה לכעוס. (פעם, מישהו מאד הרגיז אותו. יונדב הלך לחדר, נשכב על המיטה, וכך שכב כחצי שעה, (מתנשם ומתנשף), עד שנרגע. כעבור כמה ימים, הוא שוב היה חבר של אותו בחור שכ"כ הרגיז אותו, כאילו לא קרה דבר).

     הייתה לו נפש בריאה וחופשיה באופן יוצא מהכלל.  היה לו רצון גדול ללמוד – בכׂל התחומים. לכן ישל"צ  כ"כ התאימה לו – בישל"צ נותנים מרחב להתפתחות אישית, והוא ניצל את המרחב הזה – ב"ה, בכיוונים של תורה וטהרה. הוא אף פעם לא עשה חשבון של "מה יחשבו עלי?". הוא עשה את מה שהרגיש – מללכת ברחוב תוך כדי נגינה בחלילית (פעם מישהו שאל אותו איפה הכבשים שלו), דרך דרכים מקוריות ביותר להגיע מקומה לקומה – רק לא במדרגות. או למשל פעם היה חסר ספר בשיעור של הרב יאיר גזבר, (בשיעור א' ב"מרכז") – יונדב קפץ מהחלון, רץ להביא את הספר, וחזר לשיעור דרך החלון.   

   הכישרון המסחרי שלו התפתח כבר בגיל צעיר. כשיונדב היה קטן, היינו בטיול בצפון. יונדב אסף שקית מלאה בחרובים, ואח"כ עבר מבית לבית ביישוב ומכר אותם. הוא לא בחל בשום סוג של עבודה כדי להרוויח כסף. (הייתה לו סייעתא דשמיא גדולה: פעם, בערב פסח, כשהיה ב"שמינית", הוא טייל עם חברו הטוב, יהודה לואיס, בוואדי וואחיתה. המצלמה של יהודה נפלה מידי יונדב למים, וכל ניסיונות ההצלה עלו בתוהו. באותו יום, אחרי תפילת מנחה, הציעו ליונדב ולעוד בחור לנקות את בית הכנסת לפסח. הסכום שהוצע לו היה סכום עלות המצלמה!) פעם הוא תכנן להקים מפעל שיעסיק אברכים לחצי יום של עבודה, ישלם להם מספיק כדי שיוכלו לפרנס משפחה, ויהיו פנויים ללימוד תורה חצי יום.  ב"שביעית" הוא עם עוד ארבעה חברים החליטו להתארגן לבד עם הארוחות. הם קיבלו את הכסף שכביכול משלמים לישיבה בשביל האוכל, ולא השתמשו בכל הסכום לאוכל שלהם. כך חסכו הרבה כסף, וגם אכלו יותר בריא ויותר טעים. כשהוא היה מבצע את קניית האוכל, וגם שנה לאחר מכן כשהוא היה אחראי על האוכל לישבה"ז (ישיבת בין הזמנים), הוא ידע איפה כדאי לקנות כל דבר כדי לחסוך בהוצאות.

הוא מאוד אהב לטייל בארץ – בתנאי שהיו הרבה מים במסלול, ועוד יותר אם היה מקום שבו אפשר היה לקפוץ קפיצת ראש. מהרגע שהרשינו לו לטייל עם חברים, הוא ניצל כל הזדמנות לעשות זאת.

     בשבתות היינו נהנים מהקול היפה שלו – הוא הוסיף לשולחן שבת בשירה שלו, במיוחד הוא אהב שירים ששרו בישיבה.    

  אי אפשר שלא להזכיר את הביקורים הקבועים שלו אצל  "בָּבִּי" – סבתא רבה שלו. (היא נפטרה בערב פסח תשס"ט, בגיל 100.) לצורך הביקורים אצלה הוא קנה לעצמו אופניים. הייתה לו קביעות של פעם בשבוע – מתחילת כיתה ט' עד יום הֵירצחו ממש. בהתחלה הוא היה הולך גם כדי לזכות בארוחה טובה, אבל, ככל שהיא הזקינה, הוא הלך יותר כדי לשָמֵח אותה. בכיתות ט' ו-י' הוא קיבל אישור ללמוד 'סדר ערב' אצלה בבית פעם בשבוע, לפעמים עם חברותא, ולפעמים בלי. את הבגרות באנגלית, יונדב עשה בכיתה י' עם "דוברי האנגלית", ובכך פינה לעצמו את השעות של לימוד אנגלית בכיתות י"א ו-י"ב. הוא היה מבקר אותה בשעות אלו. כשלמד ב"מרכז", הוא היה מבקר אותה בימי שישי בבוקר. (חלק מהשיקול שלו ללמוד ב"מרכז", ולא במצפה רמון, הייתה האפשרות להמשיך לבקר אותה, מה שהיה נבצר ממנו, לו היה לומד רחוק.)

     ב"שביעית" נכנס יונדב להדריך בסניף "עזרא" ביישוב, וקיבל את החניכים שבכיתה ח'. הוא מאד אהב את ההדרכה. בגלל היכולת שלו להשתולל, להשתובב ולעשות דברים "כיפיים"  עם החניכים, הייתה השפעתו עליהם גדולה. הוא היה יכול להעביר להם את התכנים הרציניים שרצה להעביר. שישה מהחניכים הוא "הכניס" לישל"צ, והמשיך ללוות אותם, ולעזור להם גם בישיבה. יונדב  גם שמר על קשר עם שאר החניכים, שלמדו במקומות אחרים. הוא תכנן לקחת אותם לטיול בוואדי וואחיתה, פה קרוב ליישוב, באותו יום שישי שבו נערכה הלווייתו. ("כל זמן חורף לא עשיתי שום טיול" הוא אמר לנו שעה וחצי לפני שנרצח).

     יונדב מאד אהב את ה"חמשושים" שלו, ושמר איתם על קשר גם כשכבר למד ב"מרכז".בתחילת שיעור א' הוא כתב להם מכתב רציני בנושא בגרות ועצמיות. (עמוד ??) היו להם הרבה שיחות בכל מיני נושאים, ובזמנים שונים ומשונים. כחודשיים לפני הרצח היה דיון עם כמה מהם, (ביניהם יונתן אלדר הי"ד, שנהרג אף הוא באותו פיגוע), איך כדאי למות. המסקנה הייתה, שכדאי למות מהר, ועל קידוש ה'. המחלוקת הייתה על הגיל: אחד ,(מנצוש שרייבר), רצה בגיל 80, ויונדב התעקש על גיל 120. יונדב זכה לשני התנאים הראשונים אבל אפילו לגיל 20 הוא לא הגיע… 

     סיפור קטן שממחיש את אהבתו לחניכיו, ארע עם אחד החניכים שלו מהישוב (צוריאל בלוך), שגם למד בישל"צ. בליל יום כיפור, (אחרי שבצהריים הוא הלך איתו למעיין לטבול, ולמדו יחד פירושים לתפילות היום), יונדב שם לב שצוריאל לא מרגיש טוב. צוריאל יצא לפני סוף התפילה, (לפני שיר הייחוד), ויונדב יצא אחריו. יונדב לקח את המזרון של צוריאל, והעביר אותו לחדר שלו, כדי שהוא יִישן איתו, ומידי פעם בדק מה שלומו.

     בכלל, יונדב אהב צעירים. את האחים הקטנים שלו הוא תמיד שימח, בידח וסיפר להם סיפורים שהוא המציא (על לימופופים ולימונינים שעשו תחרויות על הדשא של השכנים). את האחיינים שלו הוא היה זורק לאוויר ומשתולל איתם. הייתה לו  אליהם סבלנות בלתי רגילה.

     כשהגיעה תקופת ה"שבוש"ים" (שבוע ישיבה בישיבה גבוהה על מנת למצוא מקום לימוד אחרי הישיבה התיכונית), הוא בדק כמה ישיבות, ונהנה בישיבת מצפה רמון, לשם חשב ללכת ללמוד. הוא תכנן לבדוק גם את "מרכז", בהמלצת הרב וייס (ראש ישיבת ישל"צ")– שחשב שזה מה שמתאים לו. הוא חשב לעשות זאת אחרי הבגרויות, אבל קיבל על עצמו להיות "אחראי אוכל" בישבה"ז. לכן  לא היה פנוי עד סוף הישבה"ז. בז' באב הוא הלך ל"מרכז" לבדוק, שהה שם בערך יממה, נבחן, והתקבל. רק כמה ימים לפני "זמן אלול" הוא החליט ללמוד שם ולא במצפה רמון. (לא בטוח שאפשר להגיד שהוא החליט, כי מרב התלבטויות, הוא כתב שני פתקים, וביקש שנבחר אחד. צחקנו ואמרנו, שבטח בשניהם כתוב "מרכז", אבל באחד באמת היה כתוב "מצפה רמון"). 

     בהתחלה היה לו קשה ללמוד כל היום רצוף, אבל  לאחר זמן קצר התרגל. קצת אחרי תחילת השנה, הוא התקשר ואמר שהוא חושב שהוא לא משתלב בישיבה. חשבנו שהוא רוצה לעבור לישיבה אחרת, ואז הוא אמר שכולם עולים ויורדים במדרגות, והוא עולה ויורד במעקה…

     לילה לפני הרצח, היינו במסיבת אירוסין של בן דוד שלו מעתניאל, והוא השתלב בריקודים שלהם כמו "עתניאלניק" מבטן ולידה. הבחורים שאלו אותו איפה הוא לומד, שהוא יודע ככה לרקוד. כשהוא אמר להם שב"מרכז", הם פתחו עיניים כלא מאמינים – איך "מרכזניק" רוקד ככה?! אבל זה היה חלק מהנפש החופשייה של יונדב… (לימים נולד בן לבן דוד, והברית הייתה יום לפני ה"יורצייט" הראשון של יונדב).

     יונדב היה חריף שכל מאוד מאוד. "למדן" כהגדרת הרב איציק סומר. עם זאת הוא מצא זמן לשנן ולחזור על ח"י פרקי משנה בכל יום. (בדרך כלל בשעות שרוב בני האדם ישנים). בהתחלה הוא למד אותם בצורה יסודית. את ה"סיום" הראשון הוא עשה בכיתה י'. אחרי שהבין אותם על בוריים, הוא התחיל "לרוץ". אפשר לומר שהוא ידע את הש"ס פחות או יותר בע"פ. (קרה פעם, שאחד הגיסים שלו הזכיר משהו בשם איזו משנה, ויונדב אמר בביטחון גמור שאין משנה כזאת. אח"כ התברר שבאמת מה שהגיס אמר, מופיע בברייתא, ולא במשנה.)

     הייתה לו תכנית לסיים את הש"ס 101 פעמים עד גיל 23. הוא אמר שמי שיש בידו חבילות של משניות כשיעלה לשמים, מובטח לו שלא ילך לגהינום (ע"פ האר"י ז"ל) –  ולגהינום לא כדאי להגיע. 

     אמרו עליו שהוא היה ה"דבק" של השיעור שלו ב"מרכז", הרוח החיה של השיעור.

     ועם כל הרצינות שלו בעבודת ה', יונדב נשאר תמיד שובב, ומצחיק, ושנון, וחביב, ותמיד היה פשוט טוב להיות איתו.

     ב"שבעה" על הרב מרדכי אליהו זצוק"ל, הגיע אחד מראשי ישיבת "אור שמח", לנחם את המשפחה. הוא סיפר את הסיפור הבא: כשבוע לפני הרצח, הוא הגיע אל הרב אליהו והזמין אותו להכנסת ספר תורה בישיבה. הרב שאל באיזה יום זה יהיה. הוא ענה לו שביום חמישי הבא, אור ל-ל' באדר א'. הרב אליהו לא היה רגיל לבכות בפרהסיא, אך לשמע התאריך, הוא פרץ בבכי, והיה קשה לו להירגע. ראש הישיבה נבהל, ושאל אותו מה קרה. הרב ענה שהלוואי שבאותו יום ירד שלג. משפט זה נשאר סתום למשך שבוע… (הרב וייס סיפר לנו את הסיפור, אחרי שהוא שמע אותו מהרב שמואל אליהו שליט"א בניחום אבלים).

     בכ"ט באדר א' התקיימה עצרת תפילה גדולה בכותל, (שהרב אליהו ביקש לזמן), בין היתר בגלל המצב הקשה בדרום (התקופה הייתה של הרבה הפגזות מרצועת עזה), ודיבורים קשים על חלוקת ירושלים. בסיום התפילה, יונדב ליווה את אחד החניכים שלו, (יהונתן חמדי), לכיכר ספרא, בדרך לבקר את סבתא רבה שלו. כשהם עמדו להיפרד, יונדב סיפר ליהונתן שהוא מרגיש שמשהו הולך לקרות… משם הוא הלך ל"בָּבִּי". הוא שאל אותה אם היא רוצה שהוא ינגן לה, והיא אמרה שכן, כי זה מרדים אותה. הוא התקשר משם הביתה. (הוא היה תמיד מתקשר הביתה משם, כי לא היה לו פלאפון – הוא אמר שפלאפון מבזבז הרבה זמן, והוא גם שמח שאנחנו לא יכולים "לשבת לו על הזנב"). הוא אמר לי שהוא יחזור לישיבה ל"סדר ערב", ושאח"כ הוא מתכנן לבוא הביתה כדי להוציא את החניכים שלו לטיול למחרת בבוקר. סיכמנו שהוא יצא מה"סדר" קצת מוקדם, ושאם יתעכב, הוא יודיע לנו. כנראה, בזמן ביקורו אצל בָּבִּי הוא סיים את הש"ס בפעם האחרונה בחייו. אחרי הקבורה הביאו לנו את הדברים שהיו איתו בתיק כשהוא נהרג, ובתוכם המשנה שלו. הסימניות המוכתמות בדם היו בעמוד האחרון של המשנה האחרונה, והכתימו גם את העמוד של ה"קדיש הגדול" מתחת למילים "ולאַחְיַאָה מֵתיָא".

      ב-20:40 חבר שלו התקשר אלינו, לשאול אם יונדב התקשר, וסיפר  שיש עכשיו פיגוע ב"מרכז". אח"כ התברר, שבשעה הזאת הוא כבר לא היה בין החיים. יונדב עמד בכניסה לפנימייה, עם הגב לרחוב, ודיבר עם שני שישיסטים (חמשושים שלו לשעבר), שמעון בלזם וציקי קאופמן. מישהו עבר שם ואמר ליונדב שיעלה לשיעור (של הרב יגאל לרר), שעמד להתחיל. יונדב אמר שהוא כבר עולה. (זו הייתה הפעם הראשונה שיונדב איחר לשיעור הזה – בדרך כלל הוא היה מקדים, וחוזר על השיעור הקודם עם תלמיד שהתקשה בעברית). ואז המחבל נכנס לישיבה. הוא עלה לרחבה העליונה, הניח ארגז, הוציא את הנשק, וירה בהם מטווח אפס. יונדב ושמעון נפגעו כנראה מיד (שמעון החלים מפציעתו ב"ה), אך שלושתם הצליחו לרוץ לכיוון "מרכז". משלושתם, ציקי היחיד שבנס לא נפגע. יונדב ירד גרם מדרגות אחד ושם נפל. שם מצאו אותו עם החלילית ביד אחת, עם הספר "שב שמעתתא" ביד השניה, וחיוך על הפנים – כך סיפר לנו החובש שבא לטפל בו. כל כך אופייני ליונדב. (העניין עם הספר נותר חידה. הספר נפל למישהו אחר תוך כדי בריחתו מהמחבל, והוא החליט לא להתעכב להרים אותו. יונדב כנראה התכופף להרים את הספר כשהוא פגוע, כי הספר נפל במקום רחוק מהמקום בו מצאו את יונדב). 

     תמיד אמרנו שאצל יונדב "הבלתי צפוי הוא הצפוי". (התכוונו לכל מיני שנינויות והברקות ודברים משמחים שהיו אופייניים לו). אבל, סיום חייו העשירים כשהוא כל כך צעיר היה הדבר הבלתי צפוי מכל.

יונדב הובא למנוחות ביום ששי בצהריים, ל' באדר א' תשס"ח. 

ה' יקום דמו.

                                                    אוהבים מאד ומתגעגעים מאד,

                                                    אבא אמא וכל בני המשפחה.